ערך זה עוסק במדינת ישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ישראל (פירושונים).מדינת ישראל דגל סמל

שם המדינה וסמליה מגילת העצמאות קובעת כי שמה של המדינה הוא "ישראל" או "מדינת ישראל". שם זה מופיע בעברית על סמל המדינה. ישראל מופיע בתנ"ך בלמעלה מאלפיים מופעים. על מסמכים רשמיים של המדינה מופיע שם המדינה גם בערבית, שפה שיש לה מעמד רשמי. שם המדינה בערבית, إسرائيل (תעתיק: אִסְרָאאִיל), נלקח מהאופן שבו מופיע השם "ישראל" בקוראן ובמקורות המוסלמיים, [8] ומהאופן שבו מתועתק השם "ישראל" בתרגומי התנ"ך לערבית. על שטרות כסף, מטבעות ובולים מופיע שם המדינה בעברית, בערבית ובאותיות לטיניות: Israel. שמה של המדינה נקבע סמוך להקמתה על-פי הצעתו של דוד בן-גוריון‏‏[9] שמות שנדחו היו "ציון", "ארץ ישראל", "יהודה" ו"עֵבֶר". השם מייצג את אופיה היהודי של המדינה, בלי ליצור בעיות קשות לזהותם של אזרחים לא-יהודים, ובלי להתחייב לאידאולוגיה או

המונח "מדינה" הועדף על פני מונחים אחרים כגון "רפובליקה", כדי לדבוק במונח עברי, וכדי להימנע ככל האפשר מהתחייבות לשיטה פוליטית מסוימת. כמו כן השימוש במונח "מדינת ישראל" רומז לספרו של הרצל "מדינת היהודים" שנחשב במידה רבה לחיבור המבשר את הקמת מדינת ישראל. דגל המדינה שנקבע בחוק הוא גם דגל התנועה הציונית. מסיבה זו התלבטה הוועדה שדנה בסמלי המדינה עם הקמתה אם לאמץ אותו, כיוון שהדבר היה עלול ליצור בעיה ליהודים ציונים שהם אזרחי מדינות אחרות. מספר הצעות לדגל הוגשו לוועדה, רובן מבוססות על דגל התנועה הציונית בשינויים קלים, אולם לבסוף הוחלט לאמץ את הדגל הנוכחי, כיוון שהיה פופולרי מאוד ביישוב העברי בארץ ובקרב יהודים בעולם, וכיוון שראשי הסניפים הגדולים של התנועה הציונית בחו"ל לא התנגדו לקביעת הדגל כדגל &

לצורך עיצוב סמל המדינה פרסמה הוועדה מכרז. במכרז נכתב כי מומלץ שימוש בסמל מנורת שבעת הקנים, שהוא סמל יהודי ותיק, אולם נשקלו הצעות שונות. בסופו של דבר נבחרה הצעתם של האחים שמיר בשינויים קלים. הסמל כולל את מנורת שבעת הקנים, כפי שהיא מופיעה בתבליט על שער טיטוס ברומא כמוקד הסמל, ומשני עבריה ענפי זית, ותחתיה המילה ישראל בעברית. שימוש בענפי הזית כסמל השלום הועדף על פני שימוש במוטו "שלום על ישראל". תיאור הדומה למראה סמל המדינה מופיע בספר זכריה (פרק ד), אולם לא ברור אם הדמיון מקרי או שהאחים שמיר אכן השתמשו בספר זכריה כהשראה לעיצוב הסמל

שורשים היסטוריים ערך מורחב – היסטוריה של משנת 63 לפנה"ס החלה יהודה לאבד את עצמאותה, כאשר ירושלים נכבשה בידי פומפיוס והפכה למדינת חסות רומית. המרד הגדול, שפרץ בשנת 66 לספירה, דוכא בידי הרומאים, ובסיומו החריב טיטוס את בית המקדש השני. בעקבות מרד בר כוכבא, שפרץ בשנת 135, הפכו היהודים למיעוט בארץ. יישוב יהודי משמעותי בארץ ישראל התקיים עד המאה ה-9, אך מאוחר יותר, ובמשך כאלף שנים היו בארץ קהילות יהודיות קטנות מאוד. מהמאה ה-4 לספירה ועד המאה ה-20 החליפה ארץ ישראל, שהייתה ידועה בלעז כפלשׂתינה, ידיים רבות בין כובשים מלאומים ודתות שונות. עלייה יהודית מן התפוצות לארץ ישראל, בתקופות שבהן הדבר התאפשר, הגדילה את מספר היהודים שחיו בארץ מסוף ימי הביניים ואילך. העליות הגדולות ביותר החלו במאה ה-19, ערב הקמת התנועה הציונית

שורשים היסטוריים ערך מורחב – היסטוריה של ארץ ישראל תחריט משער טיטוס המתאר את חורבן ירושלים וביזת בית המקדש, כאשר בולטת בו מנורת שבעת הקנים. מדינת ישראל קמה על שטח שהיה חלק מארץ ישראל, מקום מושבם ההיסטורי של ממלכות ישראל (המכונה גם: אפרים, התקיימה עד המאה ה-8 לפנה"ס) ויהודה (התקיימה לסירוגין, עד המאה ה-1 לספירה). על-פי התנ"ך, זוהי הארץ שהובטחה לשבטי ישראל לאחר יציאת מצרים, ואשר בה שכנה ממלכת ישראל המאוחדת בימי ממלכת שאול, דוד ושלמה. משנת 63 לפנה"ס החלה יהודה לאבד את עצמאותה

התנועה הציונית והמדינה שבדרך

בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה ומקים הציונות המדינית

במאה ה-19 נוסדה התנועה הציונית, שהגדירה לעצמה (כאמור בתוכנית בזל) את המטרה להקים "מולדת לעם היהודי בארץ ישראל במשפחת העמים". בנימין זאב הרצל היה מייסד התנועה הציונית ומנהיג התנועה מהיווסדה ב-1897 ועד מותו ב-1904. אחד הפעילים הבולטים לצד הרצל היה חיים ויצמן, שפעל לפרסום הצהרת בלפור בידי ממשלת בריטניה ב-1917. במקביל להקמת התנועה הציונית החלה פעילות ציונית מעשית, שבאה לידי ביטוי בעלייה גדולה יחסית לארץ. לאחר הקמת המנדט הבריטי על ארץ ישראל על-בסיס הצהרת בלפור, לאחר מלחמת העולם הראשונה, החל היישוב העברי בארץ להתפתח ולשגשג, למרות התנגדות ערביי ארץ ישראל (הערבים הפלסטינים), ולמרות ניסיונות מאוחרים של ממשלת בריטני